הכירו את הלטימריה: דג עתיק להפליא, איטי להחריד – ומונוגמי?

מחקר חדש שופך אור על חיי המין של דג מעמקים נדיר ועתיק יומן – ואף מעלה סברה כי מדובר במונוגמיסט סדרתי. הלטימריה הוא סוג בקבוצת בעלי הסנפירים הבשרניים והוא נחשב ל"מאובן חי": מעריכים כי הוא לא השתנה מאז שלהי עידן הדבון, לפני כ-400 מיליון שנה. עד 1938, דגים כדוגמתו היו מוכרים רק בדמות מאובנים, והדעה הרווחת הייתה שהם נכחדו לפני כ-60 מיליון שנה. דג אחד, בעל זנב בשרני אופייני, שדייג שלח למרג'ורי קורטיניי-לטימר, אוצרת של מוזיאון טבע קטן בדרום אפריקה, שינה את פני הדברים והיווה אחת מהתגליות המסעירות ביותר על עולם החי במאה ה-20.

היות שמדובר ביצור כה עתיק, קרוב משפחתם של אבותינו הקדומים שזחלו מהים אל היבשה, נהפך הלטימריה למושא מחקר פופולרי – עד כמה שניתן להתחקות אחר סוג נדיר המצוי בסכנת הכחדה. כך למשל, לפני חודשים אחדים פורסם כי הגנום שלו פוענח במלואו. החוקרים שמיפו את הגנום אף קבעו כי הלטימריה הוא דווקא לא הדג הקרוב ביותר אלינו, שוכני היבשה, והעניקו את התואר לדגי הריאות המשגעים כשלעצמם. עובדה מסקרנת נוספת היא ששני המינים הנכללים בסוג לטימריה,Latimeria chalumnae ו- Latimeria menadoensis חיים באזורים מרוחקים זה מזה על פני הגלובוס: הראשון באיי קומורו, בין מוזמביק למדגסקר, השני – שהתגלה רק ב-1997 – באיים האינדונזיים.

צוללים בעקבות הלטימריה, סרטון מדהים של נשיונל ג'אוגרפיק:

בין היתר, גילו מדענים כי הלטימריה שוחה בעומק מאה מטרים ויותר וכי הוא פעיל בלילה ומסתתר במערות בשעות היום.מדענים שסקרו את אוכלוסיית הלטימריה באיי קומורו העריכו כי היא מונה 400-300 פרטים בוגרים, שאורכם מטר עד שניים. הם טורפים דגים קטנים מהם, אך מסוגלים להסתדר תקופות ארוכות ללא מזון וככל הנראה יש להם חילוף החומרים האיטי ביותר בקרב בעלי חוליות. משערים כי תוחלת החיים שלהם עולה על מאה שנים – תוחלת חיים אופיינית לדגי מעמקים.

עוד התברר כי בניגוד לרוב מיני הדגים המתרבים באמצעות הפריה חיצונית, אצל הלטימריה תאי הביצה מופרים בתוך גוף האם. היא נושאת את הביצים עד שמגיע הזמן להשריץ את הדגיגונים הקטנים – במשך לא פחות משלוש שנים. זהו תהליך האמבריוגנסיס (התפתחות העובר) הארוך ביותר המוכר בקרב בעלי חוליות. מעריכים כי נקבה עוברת תהליך זה כשבע פעמים בימי חייה.

איך מזדווגים בלי איברי מין?

שאלות רבות על אודות הלטימריה נותרו ללא מענה. בין היתר, לעתים רחוקות ביותר נצפו דגים צעירים בחברתם של הדגים הבוגרים, מה שהוביל להשערה שהוולדות מתרחקים מבני מינם לאחר ההשרצה כדי לא ליפול קורבן לקניבליזם. גם הרגלי הרבייה של הלטימריה לא נחקרו עד תום. כך למשל, מעולם לא נצפתה הזדווגות, ולא לגמרי ברור כיצד מתרחשת ההפריה הפנימית: לנקבות אין איברי מין חיצוניים ואילו אצל הזכרים, הימצאותו של פתח ביב – פתח המשמש את מערכת העיכול, השתן והמין גם יחד – נתונה בוויכוח. ככל הנראה, התאמה בין ממדי הגוף של הנקבה לממדי הגוף של הזכר משפיעה יותר מכל על הסיכוי להפריה מוצלחת.

מחבריו של המחקר החדש, שמתפרסם בכתב העת Nature Communications, כותבים כי הקושי הברור להפרות את הנקבה וכן המשאבים הניכרים שהיא משקיעה בנשיאת הצאצאים הובילו אותם להשערה כי הנקבה תנסה להוציא את המרב מהמצב: לבחור בקפידה את בני הזוג שלה ואף לאפשר לכמה זכרים להפרות אותה כדי להבטיח שילדיה יהיו ילדיו של הזכר המוצלח ביותר. ואולם בדיקה גנטית שנערכה לשתי נקבות הרות שנתפסו ב-1991 וב-2009 מול חופי אפריקה ולעובריהן, גילתה כי לצאצאיה של כל אם היה אב אחד בלבד. עוד התגלה כי מידת הקרבה הגנטית בין ההורים הייתה מקרית – כמו בין כל שני דגים אחרים.

בניגוד למצופה, הגיעו החוקרים למסקנה כי הלטימריה מתאפיין במונוגמיה סדרתית, כלומר אינו מזדווג עם כמה פרנטנרים במקביל. הם מסבירים כי מונוגמיה אופיינית למינים שבהם האב שותף לטיפול בצאצאים, אך במקרה של הלטימריה, כלל לא ידוע על טיפול שההורים מעניקים לצאצאיהם. לפיכך, אומרים החוקרים, סביר שהנקבות לא מזדווגות כמה פעמים משום שזה פשוט לא מזדמן, או לא משתלם. ייתכן שהיתרונות בטלים לעומת החסרונות – ובהם השקעת האנרגיה הנדרשת לצורך כמה הזדווגויות או הסיכון המוגבר להיטרף בעת החיפושים אחר בן זוג ובזמן ההזדווגות.

מידת הקרבה המקרית בין הנקבה לזכר שהפרה אותה מעידה, לדברי המדענים, על היעדר העדפה כזו אחרת, לטובת בן זוג קרוב או רחוק גנטית. לדבריהם, אפשר שהלטימריה לא ניחן במנגנון לזיהוי קרובי משפחה, מה שמחזק את הסברה כי קניבליזם הוא סכנה מרכזית האורבות לדגיגים הצעירים מרגע ההשרצה. איום זה מסביר את הצורך בהפריה פנימית ובהריון כה ארוך, שבסופו מסוגלים הצאצאים המפותחים יחסית להימלט מדור האבות הרעבתן.